לי אלשטיין
Lee Elstein
elstein.lee@gmail.com
arch2020.bezalel.ac.il/%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9f/
זה לא בית אבות
הפרויקט עוסק בשאלת ההזדקנות בחברה, הדימוי התרבותי של ה"זקנים", הנורמות החברתית בהם שרויים הקשישים ואיך המציאות הזו אינה גזירת גורל אלא הזדמנות לשינוי. הזדמנות שנובעת מהאופן התיכנוני של מרחבי החיים שלהם כיום. הפרויקט מציג תפיסה חדשה על העתיד שלנו - איך אנחנו נרצה לחיות, לגור, לבלות, להיפגש ולהיות חלק מהקהילה והעיר. הנתונים הדמוגרפיים על העלייה בתוחלת החיים במאתיים השנים האחרונות - וזו שעוד צפויה לנו בעשורים הבאים - הם מדהימים. במהלך של מאה השנים האחרונות עלתה תוחלת החיים הממוצעת במדינות המערב בכשלושים שנה, והיא ממשיכה לעלות בקצב מהיר. הצפי הוא שב־2050 מספר האנשים מעל גיל 65 יעלה על מספר הילדים עד גיל חמש. מה היא המשמעות של אותן שנים שנוספו לנו? האם אלה הם שנים של התמעטות יכולות התרומה שלנו לעצמנו ולחברה וגידול בתלות שלנו בתמיכה חיצונית, כלכלית, רפואית וחברתית? איך יראו מרחבי הבית, המסדרון, הרחוב, והשכונה שלנו? בן 70 של היום הוא לא בן ה־70 של הדורות הקודמים. הוא לא רק מאריך ימים, אלא גם בריא יותר, משכיל יותר ויכול לתרום תרומה גדולה יותר לעצמו ולסביבתו מזו של בני גילו בדורות הקודמים. באמצעות תכנון מכליל, מחשבה על מרחבי תעסוקה ופנאי מגוונים השזורים במרחבי הדיור הפרטיים, ניתן יהיה לייצר מערכת אורבנית שתתן מענה לצרכים חברתיים-תרבותיים-בריאותיים של הקשישים. מעבר לכך, התכנון יתרום ליצירת וחיזוק הקשר בין דורי, לאפשרות להישאר בקהילה ולהשתתף בחיי העיר באופן אינטגרלי וטבעי.
